על אי-שוויון בצלחת

עדי דוברת- מזריץ, “רוצים לראות מה זה אי־שוויון? תסתכלו בצלחת”, באתר דהמרקר, 27 לפברואר 2019

זו כותרת המאמר של עדי דברת-מזריץ מדהמרקר, שמדווח על מגוון נתוני צריכה לפי עשירונים בישראל.

הכותרת (שאני מנחש, לא נבחרה על ידי הכתבת) רומזת שההוצאות על מזון ממחישות את גודל הפערים הכלכליים בחברה הישראלית. אבל הנתונים מראים (ולא בפעם הראשונה) שאי-שוויון בהכנסה (הפנויה) אמנם גבוה בישראל בהשוואה למדינות המפותחות אבל דווקא אי-שוויון בצריכה הוא נמוך.

בפרט, משפחה בעשירון העליון מוציאה על מזון 3,565 שקלים לחודש, שזה בוודאי הרבה יותר מההוצאה של משפחה ממוצעת בעשירון התחתון – 2,394, אבל לא מדובר בפער ענק. אחרי שמתקנים להוצאה הגדולה של העשירון העליון על מזון מחוץ לבית: 28% מכלל ההוצאה על מזון, ומתקנים לכך שבניגוד לכתבה גם מספר הנפשות למשק בית בעשירון העליון גבוה מזה שבעשירון התחתון, אז הפער בין ההוצאה על מזון בבית בין העשירון העליון לתחתון הוא לא גבוה ובוודאי רחוק מלהיות מדהים או מזעזע. בעיקר כדאי לזכור שמשפחה גדולה (ולמרות שבממוצע בעשירון התחתון המשפחות קטנות – קשישים) זו החלטה. לא מכת גורל. לכן המדד הנכון לפערים ראוי שיהיה סך ההוצאה של המשפחה ולא ההוצאה לנפש במקרה של משפחות גדולות.

ההסבר לדעתי הוא שיש בישראל יותר תנודתיות בהכנסה של משקי בית לאורך זמן. ורבים מה”עניים” אינם באמת עניים, הם רק באופן זמני ברמת הכנסה נמוכה, ולכן אנחנו מקבלים מדדי עוני ואי-שוויון מופרזים.

בכל מקרה, מדיניות כלכלית צריכה להיות מכוונת להעלאת הפריון של העובדים הישראלים, בעיקר של בעלי ההכנסה הנמוכה, והורדת יוקר המחיה. כל ההתעסקות עם מדיניות מכוונת צמצום פערים היא פשוט מזיקה. טוב שיש תשואה גבוהה להצלחה, למאמץ, להשקעה, ולא רצוי בשם צמצום הפערים לפגוע בתשואה הזו. ומי שרוצה הרבה ילדים, שיהיה לו לבריאות, אבל יש לזה מחיר.